התשוקה לילד היא מעל הכל, סיפורה של מירב בלומנפלד

"תרומת ביצית זה הדבר האחרון שזוג רוצה לשמוע"

כשמירב בלומנפלד החליטה בגיל 40 שהיא רוצה ילדים, הרופא אמר לה בעקבות תוצאות הבדיקות שהיא לא יכולה ללדת. אחרי מסע ארוך של טיפולי פוריות היא ובן זוגה החליטו על תרומת ביצית וכיום הם הורים לתינוקת. "אף אדם לא מדלג ברחובות כשהוא חושב על תרומת ביצית. השאלה כמה זמן עובר בין הרגע שמבינים שזו הדרך לרגע שמסוגלים לצעוד בה"

עדה אופיר

פורסם: 12.02.21

התשוקה לילד היא מעל הכל, סיפורה של מירב בלומנפלד
הדרך של מירב בלומנפלד ויאיר יונה להורות לא הייתה פשוטה וגם לא ברורה, ולדברי בלומנפלד "החלום להיות הורים לא תמיד היה שם. כלומר ידענו שאנחנו רוצים, אבל זה לא היה משהו שניהל אותנו". לדבריה, "אחרי החתונה, התחלנו לנסות, בתמימות. הייתי בת 40 ואחרי שנה שבה זה לא צלח, החלטנו לפגוש רופא פרטי, מומחה בתהליכי פריון , פרופסור שכמה חברות המליצו עליו. הלכנו בחיוך לפגישה, הוא הסתכל על תוצאות בדיקות הפוריות שלי שביקש מבעוד מועד ואמר 'אין סיכוי שיאשרו לך טיפולי IVF, זה מאוחר מדי. את כבר לא יכולה ללדת עם הביציות שלך, רק תרומת ביצית'".

איך הגבת?

"נחרדתי, קפץ לי הלב. לא הבנתי בכלל מה זה תרומת ביצית. חזרתי הביתה בוכה והחלטתי לעבור לרופא אחר שהמליצו עליו, סיפרו שהוא עושה קסמים. בדיעבד הסתבר שאותו פרופסור שהחלפתי צדק, אבל זה לא מידע להכיל או לתפוס בפגישה ראשונה סביב טיפולי פוריות. זה בעצם הדבר האחרון שזוג מעוניין לשמוע". אחרי לילה לבן בני הזוג החליטו להתחיל בטיפולי פוריות. "קבעתי תור לרופא החדש, בטיפול הראשון עשו לי ivf, שאבו לי ביצית אחת ואותה לא הצליחו להפרות", מספרת בלומנפלד. "זה היה קשוח מאוד. אני זוכרת שישבתי במספרה אופטימית, אבל אז התקשרו מהמרפאה לבשר לי שאין הפריה ואין עובר, זה היה נוראי. "בטיפול השלישי הצלחתי להיקלט, אבל לצערי גילו עובר בלי דופק. זה היה קשה אבל לא נשברתי, כי שמחתי שהגוף שלי 'יודע' להיכנס להריון, ואם זה קרה פעם אחת אין שום סיבה שזה לא יקרה שוב. עד אותו רגע גם לא בער לי בכלל להיות אמא אבל הטיפולים וההיריון הקטן והקצר שחוויתי הפעילו את החשק".
הטיפולים המשיכו במשך שנה וכללו כמה הזרעות ועוד חמישה טיפולי IVF בנוסף על השלושה הקודמים. "עם כל טיפול, כמות הביציות המופרות שלי הלכה וקטנה", אומרת בלומנפלד. "בטיפול השמיני האחות אמרה 'את כבר לא מתרגשת, נכון?' ואז הבנתי שזהו. אני ממשיכה לתחנה הבאה, לתרומת ביציות".

היו חששות?

"אנשים רוצים ילד שלהם, מהגנים שלהם, ככה אנחנו גדלים וזה מה שאנחנו מכירים. אני זוכרת שהייתה חברה שמההתחלה אמרה לי 'חבל על הזמן שלך, תעשי תרומת ביצית', ולא יכולתי לשמוע את זה. בהתחלה הייתי אופטימית ולא רציתי לחשוב על הכיוונים האלה״.
אני יכול להבין את החשש", מוסיף יונה. "זה נכון שנעים שזה הגנים שלך, וללכת לבחור תורמת זה דבר מוזר, אבל כשהבנו שזה מה שיקדם אותנו להיות הורים, עבורנו, כל האמצעים כשרים".
"התשוקה לילד היא מעל הכול", מוסיפה בלומנפלד. "התחלתי להתיידד עם הרעיון, שמעתי פודקאסטים בנושא של נשים שעברו את זה והגעתי להשלמה מלאה, ובהיריון בכלל שכחתי שזו תרומת ביצית, זה משהו שנראה לנו ממש טבעי. אפילו תהיתי אם התינוקת תצא גבוהה כמוני".

למה לדעתכם זוגות לא חושבים על האופציה הזאת?

בלומנפלד: "הרוב בכלל לא מוכנות לשמוע על זה. לכל אחת, במיוחד בשנה הראשונה של הטיפולים, נעים לחשוב שהיא תצליח, ויש כאלה שבאמת יצליחו. אף אדם לא מדלג ברחובות כשהוא חושב שיעשה תרומת ביצית.
"השאלה כמה זמן עובר בין הרגע שאתה מבין שזו הדרך שלך, לבין הרגע שבו אתה מסוגל לצעוד בדרך הזו. לשמחתי לקח לנו שנה להחליט. אם הייתי מבזבזת יותר זמן בניסיונות בטיפולי פוריות, הייתי מגיעה לתרומת ביצית ללא כוחות. גם בטיפולי תרומת ביצית, אין הבטחה שזה יצליח על ההתחלה".
יונה: "בתרומת ביצית יש מחשבה שהילד פחות שלך אבל זה לא נכון. אתה זה שמעצב אותו ועוזר לו לייצר זהות".
אחרי שהתקבלה ההחלטה, בני הזוג פנו לחברת "מנור מדיקל" מקבוצת דנאל ובחרו תורמת. "אני שומעת מאנשים שאולי יעדיפו גנים דומים, צבעים זהים אבל לנו זה לא שינה. המבט שלה הספיק לנו", אומרת בלומנפלד. "בנוסף, עושים בדיקות גנטיות של התורמת ושל הגבר בנפרד ועושים התאמה. היו מחשבות איך התינוקת תראה או איך היא תהיה, אבל זה משהו שכל בני זוג עוברים בהריון".

תוך כמה זמן נכנסת להיריון?

"ניסינו דרך תורמת אחת, שני ניסיונות והם לא צלחו. אחר כך ניסינו עם עוד תורמת, ניסיון אחד שלילי ואחריו היריון שנפל, בגלל שלא התפתח דופק. חשבתי שיהיה לי פרס תנחומים אחרי שעברתי לתרומת ביצית, אבל זה לא היה המצב.
"ההפלה השנייה הייתה מאוד קרובה לשבור אותי, אבל ידעתי שבסוף זה יצליח. לשמחתי, הניסיון הבא מיד אחריו צלח, זה היה בשבוע שהתחילה הקורונה. התפללתי כל כך שזה יהיה חיובי, כי ידעתי שאם לא, כנראה יפסיקו הטיפולים וזה יעכב אותי עוד, וכך היה. היום אנחנו הורים מאושרים לתמרה בת החודשים וחצי".
בלומנפלד מספרת שהיא נהנתה מההיריון והרגישה שזה פיצוי על כל מה שעברה. "הייתי בהיריון בסיכון, בגלל הגיל. הייתי בת 43 וגם כי יש לי קרישיות בדם, אבל זה היה היריון קל וכיפי".

הסביבה תמכה?

יונה: "כולם תמכו. אני חושב שזה ענין שלנו, איך אנחנו מנגישים, ועבורנו זה לא היה עניין גדול. היו המון שאלות על התהליך שנבעו מתוך סקרנות. גם בעתיד אם תמרה תשאל אנחנו נספר לה".

מה המסר שחשוב לכם להעביר לזוגות?

יונה: "להיות מכילים, להיות חברים, לשתף פעולה עם בת הזוג, להיות נוכח ובעיקר לתמוך בה. זה בעיקר שלה ופחות שלנו, בני הזוג. תשחררו, גם אם בהתחלה אתם מתנגדים לבחירה בתרומת ביצית, תהיו פתוחים לשמוע למה כן".
בלומנפלד: "אם לא עושים סיפור מתרומת ביצית, זה לא יהיה סיפור. כמובן שלוקח זמן להתיידד עם הרעיון אבל בסופו של דבר כולנו נהיה מאוהבים עד כלות בכל תינוק ולא משנה איך הוא נולד, גם אם הוא מאומץ, ועל אחת כמה וכמה אם גדל ברחמינו.
״היום, בין שאר הדברים שאני עושה, אני גם מאמנת ומלווה נשים בטיפולי פוריות. חשוב לי ללוות נשים במסע, להתיידד עם הרעיון, כי בסוף יש תינוק או תינוקת שמאוהבים בהם לחלוטין, ולשם כך התכנסנו.

"אני זוכרת שחבר קרוב אמר לי בזמן הטיפולים 'אם את רוצה ילד, יהיה לך ילד', והוא צדק. באותו זמן לא היה ברור לי עד כמה אני רוצה ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה, אבל ידעתי שאם ארצה – כל הדרכים פתוחות ולכן ברור שנצליח.
"לא ידעתי כמה זמן ייקח, לא תמיד הדרך היא כמו שפנטזנו וחלמנו עליה, אבל אני חושבת שצריך להסתכל על זה אחרת, זו דרך נוספת להביא ילדים לעולם. היום אנחנו הורים לתמרי והיא הדבר הכי טהור ויפה שראינו אי פעם".

 

https://www.ynet.co.il/health/article/SkX00ahMW00

השאר תגובה